בית הדין הרבני

בית הדין הרבני
5 (100%) 1 אצבעות

מאת: עו”ד שמואל סעדיה.

סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני אפוטרופסות והחזקת ילדים נקנית על פי סעיפים 1, 3, 9 לחוק שיפו בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין) התשי”ג 1953 (להלן: “חוק שיפוט בתי דין”).

סעיף 1 לחוק מקנה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית ובלעדית לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, של אזרחי המדינה או של תושביה. סעיף 3 לחוק קובע, כי משהוגשה תביעת גירושין בין יהודים לבין הדין הרבני, אם על ידי האיש או על ידי האישה, תוקנה לבית הדין סמכות ייחודית בכל נושא שכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג.

לדברי עו”ד שמואל סעדיה, עוד בשנת 1959 קבע בית המשפט העליון מפי כב’ השופט זילברג בעניין גולדמן הלכה מנחה שקובעת, כי “עניין” כרוך בתביעת גירושין כלשון סעיף 3 לחוק, הוא עניין הנופל במסגרת אחת משתי החלופות הבאות:

  1. עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת גירושין.
  2. על כל עניין אחר אפילו לאו דווקא עניין של מעמד אישי, אשר בפועל “נכרך” על ידי בן הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית שהוגשה על ידו (או על ידי יריבו), לבית הדין הרבני, ואשר ההכרעה בה דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג, שמתגרשים זה מזה.

הפסיקה קבעה המספר פסקי דין כי עניין החזקת הילדים הוא עניין הנופל בגדר החלופה הראשונה של הלכת גולדמן הנ”ל, דהיינו הוא “עניין” אשר כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין.

עו”ד שמואל סעדיה אומר כי אפשרות נוספת להקניית סמכות לבית הדין הרבני היא בדרך ההסכמה, זאת על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין, כי בית הדין הרבני יוכל לקנות סמכות שיפוט ייחודית בענייני מעמד אישי של יהודים, מקום שאין לו כזו על פי החוק, אם הייתה הסכמה של כל הצדדים לשיפוט זה.

עו"ד שמואל סעדיה
עו”ד שמואל סעדיה

לפי עו”ד שמואל סעדיה, הסמכות הייחודית מכוח הסכמה שמוקנית לבית הדין מכוח סעיף 9 לחוק, פורשה בפסיקה בהרחבה ככוללת דיון בהסכמת שני בני הזוג היהודים, לא רק בעניין שלא הוקנה לבית הדין סמכות ייחודית על פי חוק כגון תביעה עצמאית להחזקת ילדים, אלא גם בעניין הגירושים ללא כל הגבלה, הגם שלא מתקיים תנאי מתנאי הסמכות של סעיף 1 לחוק.

העולם מן המקובץ לעיל, שסמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני החזקת ילדים מותנית או בהסכמת הצדדים, כאשר מדובר בתביעה עצמאית בנושא זה, או בכריכת הסוגיה בתביעת הגירושין המוגשת לבית הדין בין על ידי האיש ובין על ידי האישה.

סמכות זו לא נפגעה על ידי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ”ב-1962 (להלן – חוק הכשרות). חוק זה קובע בסעיף 79 שהוא אינו בא להוסיף על סמכויות השיפוט של בי”ד דתיים ולא לגרוע מהן.

בדין החל, מושכל ראשון הוא, שדרכם של בתי הדין הדתיים היא לפסוק על פי הדין הדתי. יחד עם זאת, במספר חוקים חילוניים בתחום המשפט הסובסטנטיבי, ניתן למצוא הוראות המופנות גם לבתי הדין הדתיים, כאשר בדרך כלל הבליט המחוקק כוונתו זו בהוראה מפורשת וחד משמעית.

בסעיף 79 לחוק הכשרות נאמר כדלקמן: “חוק זה אינו בא לפגוע בדיני נישואין וגירושין, הוא אינו בא להוסיף על סמכויות השיפוט של ביה”ד דתיים ולא לגרוע מהן, ומקום שביה”ד הדתי מוסמך על פי הדין לשפוט יראו כל הוראה בחוק זה – פרט לסעיף 75 – שמדובר בה בבית המשפט כאילו מדובר בה בבה דין דתי”.

שלושה חלקים לסעיף 79 הנ”ל: ברישא מוכרז על שמירת דיני נישואין וגירושין. חשיבותה בכך שבתחום זה תחול ההלכה הדתית על בית המשפט האזרחי, שעשוי לדון בשאלות אלה באורח אינצידנטלי.

במציעא של הסעיף מודגש כי שיפוטו של בית הדין הדתי אינו נפגע כתוצאה מן החוק ובהמשך לכך באה הסיפא המשלימה “ומקום”…

לכאורה, ניתן להסיק שאותן הוראות של החוק שחלות על בית המשפט האזרחי רואים אותן כחלות אף על בית דין דתי. אולם מתוך עיון בסעיף ובלשונו מתברר, כי הוראות מוגבלת רק לאותן הוראות של החוק שמדובר בהן בבית המשפט, היינו שהביטוי בית המשפט מופיע בהן.

ד”ר פנחס שיפמן במאמרו “טובת הילד בביה”ד הרבני” מעורר תמיהה בהקשר זה וטוען, כי אם אכן הכוונה הייתה לכפוף את בתי הדין הדתיים לחוק זה, מדוע פוטר אותם המחוקק מן החובה לנהוג לפי אותן הוראות מטריאליות של החוק שהביטוי בית המשפט אינו מופיע בהן?

ד”ר שיפמן משיב ש-ו’ החיבור החיבור בין המציעא לסיפא של הסעיף מלמדת שיש קשר בין חלקים אלה, כלומר, כיוון שהחוק אינו בא לשנות את תחומי השיפוט של בית הדין הדתי, אף אזכור המונח בית המשפט בהוראות שונות של החוק לא בא לרמוז שהחוק מתכוון לדחוק את רגליו של ביה”ד הדתי בעניינים עליהם הוא חל. כללו של דבר: הוראה זו באה למנוע את הטענה שאזכור המושג “בית המשפט” בהוראות השונות של החוק יתפרש כאילו בא למעט מ”בית דין דתי”, אך לא לחייב את בית הדין הדתי לנהוג לפי הוראות החוק החילוני המטריאליות.

דוגמה לקיומו של חוק המפנה בהוראה לבית הדין הינו חוק שווי זכויות האשה 0 תשי”א-1951.

בסעיף 7 לחוק הכשרות נאמר כי: כל בתי המשפט ינהגו לפי חוק זה; כן ינהג לפי חוק זה כל בית דין המוסמך לדון בענייני המעמד האישי, אלא אם כן כל הצדדים הם בני 18 ומעלה, והסכימו לפני בית הדין, מרצונם הטוב, להתדיין לפי דיני עדתם.

בסעיף זה נקבע שהוראות החוק יחולו גם על בתי הדין הדתיים.

בסעיף 3(ב) לחוק זה נאמר: “אין בהוראות ס”ק (א) כדי לפגוע בכוחו של ביהמ”ש או בי”ד מוסמך לנהוג בענייני אפוטרופסות של ילדים, הן על גופן והן על רכושם, בהתחשב עם טובת הילד בלבד”, כלומר, מסעיף זה משתמעת החזקה להעדיף את טובת הילד בענייני אפוטרופסות על פני שיקול אחר.

קטע זה נכתב במקור על ידי עו”ד שמואל סעדיה בספרו שיצא לאור “משמורת קטינים”.